#77 | לפעמים צריך לאבד את החשק לחיות

כמה קל לחשוב שאם העסק עובד אז גם אנחנו אמורות ליהנות.

יש פרויקטים, יש כסף, יש תנועה, יש הצלחות.

אבל בתוך כל ה”יש”, פתאום מגיע משהו אחר לגמרי – חוסר חדווה.

מין ריק כזה, עייפות שלא נפתר בשינה, ותחושה שאת עושה את אותם הדברים שפעם הדליקו אותך והיום בא לך רק לכבות הכול ולברוח.

אז… בפרק הזה אני מדברת על חוסר חדווה בעבודה, לא מהזווית של “איך יצאתי מזה ואיזה השראה אני”, אלא בזמן אמת. אני עדיין בתקופה מעפנה.

מדובר בפרק ספונטני שנולד אחרי מייל לא מפולטר ששלחתי לרשימת התפוצה שלי וקיבלתי עליו עשרות תגובות. תגובות שגרמו לי להבין משהו פשוט – אנשים לא מתחברים לשלמות. הם מתחברים לבן אדם. וגם כולם כנראה חווים או יחוו את מה שאני מתארת, הגיע הזמן לנרמל.

היום אנחנו מוקפים במסרים מלוטשים, בעצות, בשיטות, בפיד שמרגיש כמו תחרות מי יותר מצליח ומי יותר בשליטה. וכשזה קורה, קל מאוד להרגיש מתפקדת בחוץ וריקה בפנים.

בפרק אני מספרת איך זה התגלגל אצלי. איך תפקיד שלא רציתי להיות בו, עומס שהתארך חודשים, ומחויבויות שבלעו לי את הזמן ליצירה הפכו משהו שאהבתי למשהו שאני רק “צריכה”. אני מדברת על המחיר של ציניות, על איך מילים שאנחנו זורקות על עצמנו “בצחוק” מחלחלות, ועל הפער בין ההישגים בחשבון הבנק לבין מה שמרגיש לי בלב.

בואו נדבר על זה.