איך שלושה נערים בני 24 לימדו אותי שכדאי לי להעסיק אותם ודומיהם

Spread the love

כולם מדברים על הפערים הבין- דוריים שקיימים בעולם התעסוקה. 

ממנכ״לים אני שומעת שקשה לסמוך על העובדים ושהם רוצים הטבות מוגזמות, שכר מופקע ואח״כ בכל אופן עוזבים את מקום העבודה.

ממנהלות משאבי אנוש אני שומעת עד כמה קשה למצוא עובדים טובים שיש להם את הכישורים והניסיון  הדרוש. 

מעובדים אני שומעת שיש להם המון מה לתרום, אבל הם צעירים ולא בהכרח יש להם נסיון- הם רק צריכים שמישהו ייתן להם צ׳אנס להוכיח את עצמם. 

אז בעולם בו כל זווית רואה משהו אחר, החלטתי שאני יוצאת לחקור את הנושא ומבינה לעומק מה יש לעובדים צעירים להציע למקומות עבודה ולמה אולי כדאי לנו לשכור אותם. 

פרסמתי מודעה בקבוצה בפייסבוק ושאלתי  מי יהיה מוכן לספר  לי קצת יותר על תהליך הכניסה למקומות עבודה- ללא ניסיון. 

״קלינג״- שי כהן עמבאלו, בן  24 מחולון  ענה שהוא מעוניין. 

אחרי בירור קצר התברר שהוא והחברים שלו זה בדיוק מה שטוב בדור שלהם. קבענו להיפגש.

אנחנו נפגשים במשרד שלי. זה מוזר. אני נפגשת עם שלושה בחורים בני 23-24 שאמורים לשכנע אותי שכדאי להעסיק אותם. ובאמת תוך כמה דקות אני מבינה שאני חוזה במשהו שקורות חיים סטנדרטיים לא יכולים לספר לנו- גם לא בעוד 1000 שנים. 

קצת רקע…

שי השתחרר מהצבא וחיפש עבודות מזדמנות. ואחרי שחיפש מקומות שיוכל להפיק בהם את המיטב, מצא את עצמו כדייל מלווה נוסעים באל-על. אחרי כמה חודשים הוא נסע לטיול וכשחזר התחיל ללמוד לפסיכומטרי. עד כה מסלול רגיל ולא מרגש במיוחד.

לאט לאט שי התחיל להבין שהוא לא עושה את הדברים נכון. שהכלים שלימדו אותו עד עכשיו לא עוזרים לא להגיע לאן שהוא רוצה. 

ספוטיפיי פתח בפניו את עולם הפודקאסטים ואת האפשרות ללמוד לבד ומניסיונם של אחרים. היום הרוטינה שלו השתנתה לגמרי; הוא קם כל יום בשעה 5:00, בידיעה שהוא מוותר על חיי לילה ובילוי עם חברים. אבל מה שמדהים הוא שאחרי אימון כושר,  הוא מקדיש את רוב היום שלו ללמידה ורכישת כלים. כדי להיות מסוגל למקסם את היכולות שלו ולהפוך לווריאציה הטובה ביותר שלו. היום הוא עומל על פרויקט הרצאות שמיועדות לתת כלים כדי לחיות חיים נכונים, פרודוקטיביים ושלווים. איזה תעוזה יש לבחור סה״כ בן 24, לקחת על עצמו ניהול פרויקט כ״כ גדול!   

שי עמבאלו, רק בן 24 וכבר פותח מיזם
שי עמבאלו, רק בן 24 וכבר פותח מיזם
שי עמבאלו, רק בן 24 וכבר פותח מיזם

מימיני יושב דניאל. דניאל עוז. גם הוא בן 24 כבר מרצה סייבר ב  HackerU

׳טוב, הוא בטח היה ב8200 או משהו בצבא׳. כן, כן. גם אני חשבתי בדיוק ככה. 

אבל דניאל בכלל היה בקרבי ודאג לקחת איתו מחשב וללמוד כל יום בערב אחרי הפעילות. הוא לימד את עצמו סייבר והשקיע בזה את רוב הזמן הפנוי שלו. 

אחרי השחרור הוא נרשם מיד לקורס סייבר, שם זיהו את הפוטנציאל שלו וחטפו אותו להעביר את הידע. בנוסף הוא עובד על פיתוח סייבר והגנה מפני התקפות מורכבות. 

ניסיתי לחשוב על עצמי בת 24. כבר ניהלתי מחלקת מכירות תוך כדי שאני עושה תואר ראשון. כבר לפני עשור היה לדור שלנו שם של מי שלא נשאר מספיק במקומות עבודה, אי אפשר לסמוך עליו ושהוא נהנתן. כבר אז אני והחברות הקרובות שלי היינו ״שונות״. אז בעיניי זה לא שוני. 

זה גם, גם וגם. 

יש אנשים  שנופלים על הסטיגמות המילניאליות. אין ספק. אבל יש הרבה שלא, ורק צריך לדעת איפה לחפש.

כשגל מושקוביץ, בן 23 התחיל לדבר הבנתי שאני חוזה בדור של אנשים שפשוט לא רואים בעיניים.

היציבות שלהם, הידיעה הפנימית שלהם שהם רוצים להצליח זה משהו שעורר אצלי השראה. 

גל התמודד עם היפראקטיביות ששיבשה לו את רוטינת הלמידה. ולמרות כל זה הוא היה מחונן והתחיל לעשות תואר במתמטיקה כבר בכיתה י׳. אבל מהר מאוד הוא הבין שזו לא הדרך שהוא רוצה ללכת בה ושהוא רוצה להיות אדם טוב יותר. 

הוא התנתק מאנשים שחשב שיש להם השפעה פחות טובה עליו והחליט שהוא מוותר על העתודה ומתגייס לקרבי. כשהוא השתחרר הוא מיד התחיל לעשות קורס סייבר. אבל זה לא החלק המדהים. 

במשך חצי שנה הוא שלח מאות קורות חיים, יצר קשר עם לא פחות מ-500 אנשים בלינקדין וסיפר למי שרק רוצה לשמוע שהוא רוצה להתברג בחברת סייבר. היום הוא עובד ב   Deloitte   כי מישהו בתהליך  הסינון החליט לתת לו ולעוד כמה מועמדים בלי ניסיון, סיכוי. 

גל מושקוביץ

שלושת הבחורים הצעירים האלה הם מה שטוב בדור שגדל על טכנולוגיה. יש להם את היכלת ללמוד דברים לבד ולהשתמש בטכנולוגיה כדי להשיג את המטרות שהם מציבים לעצמם. שלושתם מוותרים על הנאות רגעיות כדי להשקיע בעתיד שלהם. הם שקדנים, עקביים ונחושים להיות טובים. 

הם מדברים על יציבות, על למידה ואפילו על התמסדות זוגית צעירה. אז למה אנחנו לא מצליחים לזהות את זה בתהליכי המיון שלנו ולחטוף בחורים כמוהם לארגונים שלנו? 

אני אענה על זה בהמשך.

בתוך שיחה של שעה שאלתי אותם מספר שאלות והייתי מופתעת מאוד מהבגרות והיכולת שלהם לקרוא סיטואציות. אני אשמח לתת כמה דוגמאות.

אומרים על הדור שלנו שאין לנו יכלת להתמיד, ואתם מספרים משהו מאוד אחר. מאיפה זה נובע?

גל:  אנחנו לא צריכים להיות כמו ההורים שלנו ולהיות 60 שנה באותו מקום. אני רוצה לחוות דברים שונים. זה לא שאין לנו את היכלת להתמיד, אנחנו פשוט רוצים שיהיה לנו מעניין. אם הארגון ישמור על עניין ויבין את הצרכים שלנו  כעובדים, נשאר. אם לא, נעבור הלאה.

דניאל: אנחנו דור שרעב להצלחה. אני שואל את עצמי ״האם אני מאושר וממצה את הפוטנציאל  שלי במקום העבודה?״. הבשורה החדשה היא שלא רק אני צריך להעניק למקום העבודה, אלא גם הוא צריך לתת לי. אני יודע לתת את עצמי אבל אני גם יודע מה אני שווה וחשוב לי לדעת לאן אני יכול להתקדם. אנשים צעירים ונמרצים, מתמידים, הם אלה שיצליחו. מקומות העבודה צריכים לראות את זה ולייצר אופק. אם הם לא יעשו את זה, אנחנו נמשיך להתקדם הלאה, וזה לא בגלל שאנחנו לא יכולים להתמיד. אנחנו בוחרים בעצמנו ובמה שטוב לנו. 

מה מזין את הרצון הבלתי נגמר שלכם ללמוד?

שי: העולם החדש והנגישות של המידע היא שנותנת את הדרייב להמשיך ללמוד. הבנתי שתקשורת מאפשרת לנו להפיק את המירב לעצמנו. למידה דרך הטכנולוגיה היא עוד דרך תקשורת. תקשורת עם עצמי. אני יודע לחשוב ולהבין מה מניע אותי תוך כדי שאני לומד לבד דברים שמעניינים אותי. משם זה נובע. 

אני לא מדבר על לתקשר בתוך בור המדיה החברתית או להיעלם בסמארטפון. צריך לשים את זה בצד. 

גל ממהר להוסיף: אני מחקתי את כל ההתראות בטלפון שלי. זה רעש שגורם לי להיות מחוץ לפוקוס. 

כשאתם נכנסים עכשיו למקום עבודה, עם כל המטען הדורי הזה שאתם סוחבים- למה שיקחו אתכם? במה מקומות העבודה זוכים?

 שי: אנשי הדור שלנו די דומים סה״כ- בהכללה. יש  להם עוגנים של  צפייה בנטפליקס, יציאה לפאבים, שיח שהוא לא התפתחותי- אישי. אבל  יש אנשים כמוני. שכל  הרעש הזה לא מעניין אותם. ואז מקום העבודה זוכה במישהו אחראי, שיכול ליזום עם משמעת עצמית שמוכן לבוא מוקדם בבוקר ולהיות בפוקוס על העבודה. 

מה שאתה מתאר הוא מקסים, אבל מה לעשות שתרבות ארגונית מורכבת מאנשים שיש להם תחומי עניין דומים, למה שיגייסו אותך  אם אתה כ״כ שונה ואולי יכול להיות חריג בנוף?

שי: אני לא איזה נזיר מהודו בלי סמארטפון. אני רואה סרטים, אני ממש אוהב את מארוול לדוגמא. אני משתדל שמארוול ודברים נוספים שמעניינים אותי לא יהיו המרכז שלי. כשאני מגיע לעבודת צוות אני מקשיב לאנשים ויוצר קשרים עמוקים. הקשר שלי הוא דרך ההבנה שלהם והחיבור האישי. לא דרך פייסבוק או מסיבה. 

דניאל: כישורים חברתיים הם אלה שממקסמים את הקשרים בתוך הארגון. אני חושב שאנחנו דור רעב להצלחה ואנחנו עושים הרבה דברים מעבר למה שמצופה מאיתנו. אני אוהב את מקום העבודה שלי, ולכן אני עושה הרבה יותר ממה שמוגדר בתפקיד שלי. אני חושב שלדור שלנו יצא שם של  דור שמרים ידיים מהר,  אבל זה לא נכון, יש לנו המון אופציות ואפשרויות אבל אנחנו עדיין  נחושים להצליח ולהיות מיוחדים בתוך הדבר הזה. 

גל: רואים שאתה מיוחד כשאתה נוכח בסיטואציה. שיחה בלי הפרעות של טלפונים, בלי רשתות חברתיות מתחילה תקשורת אמיתית. כשאתה נותן קשב אמיתי  במקום העבודה, זה מאפשר לך לבחון את המשימות שלך, את המקומות שצריך לפתח. זה הופך אותך לעובד טוב יותר עבור המעסיק שלך. 

אחרי שיחה ארוכה אני  מבינה ששלושת הבחורים שיושבים מולי, לא חריגים בנוף. הם מדברים על חברים שלהם שעושים דברים דומים. על אנשים שמוותרים על החיבור האובססיבי לסמארטפון  כדי להיות נוכחים, להיות חלק מקהילה ולייצר קשרים עמוקים  ומשמעותיים במקומות עבודה ומחוץ לה. 

הם לא מרגישים שהם לבד, אלא חלק  מתת- תרבות בתוך הדור שלהם. תת-תרבות של אנשים שיעשו הכל כדי להצליח,  כדי  למצוא יציבות פנימית בתוך עולם שזז הרבה יותר מהר ממה שהם יכולים להכיל. 

אז למה אנחנו לא מצליחים לזהות את הפנינים האלה ולגייס  אותם לשירותנו? התשובה  לדעתי היא שאנחנו  בעצמנו קורבן של הסטריאוטיפים של דור המיליאנס. בגיל 24 חשבתי שאני השונה. אבל זה כי נתתי לדעות קדומות לספר לי מה הייתי אמורה להיות.

אם נצליח לבנות תהליכים  עמוקים  שבנויים  המבנה אמיתית של האופי והאישיות של  מי שנמצא מולנו, היינו בקלות יכולים לאתר אנשים נפלאים שיהיו נכס אמיתי לארגון שלנו. אנשים, שלמרות הגיל הצעיר שלהם,  יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. 

לנהל אחרים

חקרו עוד בנושא

נגישות

רוצה שהלקוחות שלך יבינו למה לקנות *דווקא* ממך?

לחיצה על הכפתור תקרב אותך למצוא את הבידול שלך